<h1>האשכול — רצב"א, פרק גיד הנשה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם ההיתר בא... [אולי צ"ל בודאי וגם ממילא ע"י הזמן או שבידו הוא כמו בנדרים, ולא אם ההיתר בא ע"י הפסד או טרחא] ואע"ג דאפי' ספקא אסור מ"מ אזלינן בתר רובא כדאי' בפ"ק [ביצה ז' ע"א] בדק בקינה של תרנגלת מעי"ט ולא מצא ולמחר השכים ומצא ביצה אסורה ואמרינן כי לא בדק מותרת אימא מאתמול הוי, כיון דרובן ילדן ביממא, אבל בדק ולא מצא מאתמול אמרינן שהיא ממעוטא דילדן בלילה ותנן נמי [שקלים פ"ז] מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגל מעשר, בשאר ימות השנה חולין, דרוב מעות ההולכים בשוקי ירוש' חולין. אלמא אע"ג דמעות מעשר בירוש' דשיל"מ בת"ר אזלינן, וה"נ... [תניא בפסחים ז' ע"א] תיבה שנשתמש מעות חולין ומ' מעשר אם רוב חולין חולין ופריך גבי חמץ ומצה אזלינן בתר בתרא הניח חמץ לבסוף מחזיקינהו לספק שהוא חמץ, ואם מצה מחזיקינהו למצה ומוקי רנב"י שנשתמש בה חולין ומעשר ואינו יודע איזה בסוף, ורב זביד שנשתמש בזמן אחד צבורין של מעשר בצד זה וצ' של חולין בצד אחר, ור"פ אמר דאשתכח בגומא וליכא למיזל בתר בתרא דאף דשקיל קמאי והניח בתראי, לא חזי לי' ונשתייר לכך אזלינן בת"ר.
<h2>דף ט:</h2>
וגם בשאר דברי' שאינן בטלים, כשפרשו מתערובת ולא ידענא אי איתי' לאסורא בגוויה אמרינן כל דפריש מרובא פריש ושרי כדאי' פ' התערובת [זבחים ע"ג ע"ב] ונכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש ומסיק רבא חיישינן שמא יקח מן הקבוע. אבל פרש ממילא שרי וחזי לן דוקא שלא ראינו שפרש דאי ראינו הוי כלקחו מן הקביעות דפ"ק דפסחים [ט' ע"א] ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה או חמץ, אמרינן היינו ט' חניות שכולן מוכרין שחוטה וא' נבלה ואינו יודע מאיזה לקח ספקא אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אלמא פרש לפנינו דמי לשקל בידים ממקום הקביעות, וכן הא דאי' גבי ט' חניות בנמצא הלך א' הרוב דלא חזינן כשפרש. ואיכא מרבותא דלא אסרינן בט' צבורין פרש לפנינו אלא משום דהוי קבוע דאור' שהאסור וההיתר קבועים במקומן וניכרין וילפינן לה בכתובות [ט"ו ע"א] דכמע"מ דמי אבל תערובת אסור דבר חשוב שאמרו חכמים שאינן בטלים ברבוי, אין האסור ניכר ונקבע במקומו, והחמירו לדונו כאסור קבוע, מיהו כל מה שפרש ממילא שרי דאין כאן קבוע דאור' תדע דאי' [זבחים ע"ד ע"א] טבעת של ע"ז נתערבה בק' ונפלה א' לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל דאסורא... ודייקינן נמי מהא דנזיר [י"ב ע"א] האומר לשלוחו קדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים דלמא נשא קרובות אשתו ואמרינן טעמא כיון דאשה לא ניידא ואף אי ניידא הדרא לניחותא הוי קבוע וכמע"מ. ואי כגון דא קבוע דאו' מקרי מאי ארי' שהוא אסור בכל הנשים מחשש קרובות, כ"ע יאסרו לישא אשה דלמא היא היא שנתקדשה לזה, וא"ת היא נאמנת לומר לא נתקדשתי, קטנות שקדש אביהן ומת אביהן מא"ל איך יכול לקדשן קבוע אסורא וכמע"מ, אלא ודאי כיון שאין האסור במקום קבוע וניכר לעצמו אין כאן קבוע דאור' ולדידי' קנסו שהכניס עצמו בספק ולא לאחרינא. והא דא' בספ"ק דיבמות [ט"ו ע"א] גוי שקדש בזה"ז חוששין לק' שמא מיו"ד שבטים ובדוכתא דקביעי יו"ד שבטים כלומר אעפ"י דמעוטא מזרע יו"ד שבטים קאתי חיישינן כיון דקביעי, והתם נמי לא ניכר האסור במקומו איכא למימר היינו נמי קביעות דרבנן מקביעות בעלי חיים ודברי' חשובי' שלא נתבטלו. א"נ בדוכתא דקביעי כמה וכמה ידיעי ומנכרי יחוסיהו שאבותיהם מי' שבטים וכמה נדמעו בין הגוים ולא מינכרי אי מישראל אי מגוים קאתי ואע"ג דרובם מינכרי דמגוים קאתו חיישינן למעוט דלא מנכר דהוי קבוע גמור דאסור והיתר מינכר.
ודאמרינן ט' חניות מוכרות שחוטה וא' נבלה ולקח מא' מהם ואינו יודע מאיזה לקח ספקו אסור דקבוע כמחצה על מחצה ובנמצא הולכין [אחר] הרוב אף כשנמצא קרוב למקולין של נבלה דאר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב אפי' קרוב יותר מדי כדמוכח מהא דקאמר [ביצה י' ע"ב] זמן שחורי' ומצא לבנים אסורי' פשיטא הב"ע שזימן לבנים ושחורים והשכים ומצא שחורי' במקום לבנים, ולבנים במקום שחורים, מהו דתימא אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפך קמ"ל הנך אזדו והנך אחרינא לימא מסייע לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, דה"נ הי' לנו לתלות שנתהפכו הסמוכים זו לזו, ואמרינן מעלמא ומרובא אתו וכן הזמין תוך הקן ומצא לפני הקן דסמוך ביותר אמרינן מעלמא אתו כר"ח, ש"מ דר"ח אף בקרוב יותר מדי לא אזלינן בתר קורבא אי איכא רובא, אע"ג דבגמ' דחי לה אביי ורבא דחי' בעלמא הוא דאינהו גופיהו ס"ל כר"ח [ב"ב כ"ד ע"א] ואף הגרי"צ מביא מתני' ולא אשגח בהני אוקימתי דאביי ורבא. איכא מרבותא דאמרי דלא נאמר ואינו יודע מאיזה לקח ספקו אסור, אלא היכא דידעינן קודם שלקח שיש כאן מקולין נבלה, אבל אם לא נודע עד אחר שלקח אזלינן בתר רוב דבשעת לקיחה לא הי' קביעות אסור. ולי הכותב לא נראה להקל כ"כ, דלא מצינו שאסור והיתר יהא תלוי בדעתו אם ידע או לא ידע ס"ס אגלאי למפרע שמקביעות לקח. מיהו בתערובת בקבוע דרבנן שנתערבו חתיכות כשרות בחתיכה ראויה להתכבד נבלה ואמרו שאינם בטלים בקביעות, אם לקח מהם קודם שנודע שיש טרפות ביניהן מותרות אם רוב חתיכו' היתר נגד האסור, שתקנתם לאסור כולם לא חלה אלא אחר שנודע התערובת. תדע שאמרו טעם דכל הזבחים שנתערבו בשור הנסקל ובחטאות המתות ימותו ולא התירו למיכבשינהו דניידי מ' גזרה שמא יקח מקבוע, ובלא"ה היו מתירין דכל דפריש מרובא פריש, וגזרה זו שמא יקח מקבוע לא שייך אלא בדברי' מוחזקין באסור ואנן שרינן לי' מה דפרש ממילא, אתו ליטל מקבוע, אבל כשהדברי' בחזקת היתר ומתירין מה שפרש, ליכא למגזר שיקח גם אחר שנודע שאסור ביניהן, ואף לאחר שנודע התערובת מותר ליקח חתיכה שאין ראויה להתכבד או נתרסקה אפי' לאחר שנודע תערובת כמ"ש דכך אמרו מה שראוי להתכבד לא יבטל ומה שאינו ראוי להתכבד בטל ברוב אפי' אם נתח חתיכה א' לנתחים קטנים ונשארה ממנו חתיכה גדולה הקטנים בטלים ברוב והגדולה אסורה, ואל תאמר כיון שאני אוכל הקטנים ע"כ גם הגדולה שנחתכו ממנה כשרה, שגזרת חכמים שלא לאכול דברי' שנתערבו בהן דבר חשוב כמותן דמחמת חשיבותו זוכרו, אבל הנתרסק ונחתך יצא מקביעות דבר חשוב. מיהו אף בתערובת דברים חשובי' וכן... [אולי צ"ל דשיל"מ] אם נאכל א' מהם או נפל לים אמרינן הך דאסורא נפל דאר"נ [זבחים ע"ד ע"א] טבעת ע"ז נתערב' בק' ונפלה א' לים הגדול הותרו כולם דאמרי' דאסורא נפל וכן בחבית תרומה שנתערב'. ודוקא אם אותה שפרשה אבודה מן העולם, אבל אי איתי' היא מותרת דמרוב היתר פריש ואסור בגו רובא אשתאר. ואיכא מרבותא דאמרי הא דהותרו כולם אי נפל א' לים דוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' בשוגג הכל אסור אטו מזיד. וטעמא לא חזינא כיון דבכל אסורין ריבה עליהן שוגג מותר כדאי' בירוש' [תרומות פ"ה] וקייל"ן כר' יהודה... [גיטין נ"ג ע"א] ותו דפריך התם [זבחים ע"ג ע"ב] אהא דאמר רב טבעת ע"ז שנתערב בק' ונפלה א' לים הותרו כולן ממתני' דקתני אפי' אחת בריבוא כולן ימותו אמאי נימא דמית אסורא מית ומשני רב כר"א דאמר אם קירב ראש של א' יקרבו כל הראשים. ואי איתי' [צ"ל אפילו הפיל בשוגג לא מהני היאך מתיר ר"א יקרבו כל הראשים, דאפילו קרב הראשון בשוגג לא קשרינן אלא דווקא נפלה ממילא] ופשיטא לן [צ"ל אפילו מאן דאוסר אם הפיל אדם בשוגג אחד לים] דלא אסר אלא אם עשה כן אחר שנודע התערובת, אבל עשה כן קודם שנודע לא דינא ולא דיינא דשרי התערובת דלא שייך למקנס קודם שנודע שיש אסור דשמא יעשה כן לאחר שנודע האסור, כיון דמה שעשה בהיתר גמור עשה דלא אתחזק אסורא עדיין. ואי' התם אע"ג שהקילו שאם נפל א' לים הותר התערובת לא התירו לאכול אלא שנים שנים, דממ"נ חד דהתירא, אבל לאכול חתיכה א' לבדה אסור. וי"א מה שהתירו לאכול שנים שנים מ"מ אדם אחר לא יאכל כולם ב' ב' דמחזי כאכל אסורא, ומגמ' לא משמע הכין דמדמי טבעת ע"ז לאכילת מזבח וכמו דמתיר ר"א אם קרב ראש של א' מהם יקרבו כל הראשים כולם ב' ב', וכיון דעל מזבח עולים כולם ה"נ שרי לאחד למכור כולם ב' ב', ובתערובת חתיכות כה"ג שרי לאחד לאכלם כולם ב' ב', דבכל חד וחד איכא ס"ס, ספק שמא האסור נפל לים ואת"ל איתי' בהאי תערובת דלמא כבר אכל לי' בראשונים, וכיון דעיקרא מלתי' דרבנן דמה"ת הכל נתבטל ברוב אפי' לא נפל א' לים, על המחמיר להביא ראי'.
<h2>דף ל.</h2>
תני' אין לשין עיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עברה, כלו' בקל יוכל לשכוח ולאכול עם בשר, כיוצא בו אין טשין התנור באלי' ואם לש כל הפת אסורה עד שיסיק התנור.
